אפשר לראות שלוש זריחות בבקר. אפשר לזכות במדליות באולימפיאדה אחרי השתלת כבד. אפשר למצוא בן זוג אחרי כריתת שני שדיים. ואפשר עדיין להתעורר בבקר עם שמחה ליום החדש אחרי ששוב מצאו סרטן בגוף שלך- בגלל שיום החדש מתחיל.
לאנשים שפגשתי בדרך סיפרתי על חיי הקצרים, כהגעתי להזכיר גם את ההיסטוריה הרפואית הקרובה שלי, רצף של סרטן, השתלת-כבד, סרטן, הבנתי שהסיפור שעבורי היה מובן מאליו שהוא ייגמר בטוב, היה מפיל ומייאש רבים. אני סיימתי אותו עם השתתפות בשתי אולימפיאדות של מושתלים, בהן זכיתי בארבע מדליות בשחיה.
השתלת הכבד באה אחרי 13 שנות מחלה זוחלת. חייתי כאדם בריא, ספורטאית חובבת פעילה, מבחינתי מחלת כבד הייתה שייכת לרופא שאליו באתי למעקב, ולאמא שלי- שדאגה. אני רק באתי למעקב ולקחתי את התרופות שרשמו לי. אבל למחלת הכבד שבגופי לא היתה תרופה, ובסופה הכבד שלי כבר היה חולה מאוד, וכנראה שגם אני.
שלושה חודשים המתנתי להשתלה. בכל רגע יכולה לבוא הקריאה להגיע לבית החולים, ויתכן ויעברו חודשים ולא יהיה כבד עבורי. המתנה להחלטה של משפחה על תרומה ברגע הקשה שלה, שבו אחד מיקיריה נפטר. צערו של אחד הוא תקוותו של האחר. והרי כל אחד יכול להיות משני צידי המשוואה הזו. ואם היא מתקיימת ניתנים חיים למי שאבריו כשלו ממי שגופו נפגע.
מעט ליפני השתלת הכבד שעברתי בשנת 2001, באותו היום שבו הופלו המגדלים התאומים בניו-יורק, נודע לי שההשתלה תפתח בפני הזדמנות להגשים חלום ילדות: להשתתף באולימפיאדה. יש אולימפיאדה של מושתלים ואני שוחה טוב. התחלתי לחלום, בלילה וביום, על מדליות.
זה לבחור בצד האופטימי של החיים.
עם הרבה מוטיבציה, בלי קבוצה או מאמן, עם המון התרגשות, חלום לזכות בשלוש מדליות זהב. והתרגשות שלפני הזכייה. זה היה קשה, מרב התרגשות לא ישנתי- כי חלמתי על המעמד, וזה לא הדבר היחידי שהפריע לי. אבל ביולי 2002 הגעתי לננסי שבצרפת, לאולימפיאדה. יחד עם עוד חמישה מושתלים מישראל. והצלחתי! הצלחתי לזכות בשתי מדליות, כסף וארד ב 50 ו 100 מ' חזה. אלו לא היו הזהב שבגללן לא ישנתי, אבל לא הצטערתי ולא הרגשתי מאוכזבת.
השתתפתי כבר בשתי אולימפיאדות וזכיתי בארבע מדליות בשחייה. הקריטריון העיקרי להשתתפות באולימפיאדת מושתלים הוא להיות לפחות שנתיים אחרי ההשתלה ולהיות בריא מספיק. אני הייתי.
סרטן גילו לי בגוף שלוש פעמים. אף-פעם לא הרגשתי שהגיע סוף העולם, היה לי ברור שאני עוברת תקופה שגם בה אמצא מה שיגרום לי לחייך לשמוח ולגדול. מצאתי. אני לא מפחדת לקרוא לסרטן בשמו, אני יודעת שהוא לא מפחיד, ורוצה להראות שלדבר עליו זה להקטין אותו, להקטין את האיום שבו, כמו כל דבר אחר שנעיז לדבר עליו.
בהרצאה בת 90 דקות אני מספרת את הסיפור הזה בחיוך. זו הרצאה מלאת אופטימיות מחזקת שאחריה אפילו סרטן לא חייב להיות סופני.