אשר שאל אותי, באחת מהתגובות לטורים שכתבתי, ואני מקווה שהבנתי אותו נכונה:
נשאלתי: איך אפשר להגיע ל"שיאי חיינו" מבלי להיכנס למצבים מסוכנים, כדוגמת מחלה?
אנסה להשיב. אני כותבת על הדברים שחוויתי. זה ניסיוני האישי מנקודת המבט האישית.
אני הולכתי את עצמי בדרך הכאובה של המחלות. לעיתים הייתי שואלת את עצמי למה הייתי צריכה לעבור את כל אלו וכעבור זמן, ניסיתי למצוא את המשמעות. ואני עדיין מנסה. אני לא בטוחה שישנה משמעות, אבל אם אמצא איזו-שהיא משמעות עבור עצמי, משמעות שבאמצעותה אוכל להגשים את עצמי, משמעות שבאמצעותה אוכל לשפר את חיי, דיי. לא אגיד אף-פעם שהיה כדאי, אבל רק בסוף ימי אוכל לדעת אם המשמעות והשינוי שעשיתי בחיי היו הנכונים, הסימן יהיה שלא יחזרו אלי מחלות.
קיבלתי כבר כמה תשובות. התשובה היא די-עצובה, אבל יש בה גם חלק מעודד מאוד. החלק העצוב הוא שהאני שלנו מוביל אותנו בדרך שיש בה סימנים, ואם אנחנו רוצים אנחנו יכולים לפתוח את עיננו לראות את המחלה או הכאב הסימן, לפענחו וזה יכול לעזור לנו לתקן את עצמנו כך שלא נצטרך לחוות סימן כואב שוב. אבל זה לא כל-כך פשוט כמו שזה אולי נשמע. יש לנו סיבות רבות לעצום את עיננו ולא לראות מחלות או כאבים כסימנים, וגם אם כבר הכרנו בכך שהם יכולים להיות סימנים, קשה לנו לפקוח את עיננו ולהכיר במשמעות הרמז. האם יתכן בגלל סיבה זו הגוף שלנו נאלץ להגדיל את הרמזים לעשותם גדולים יותר ואף כואבים יותר. יש הרבה ספרים ואנשים שמדברים על זה, מנסים להסביר לנו. קודם כל אחד צריך להיות מעוניין ומוכן להקשיב, לפקוח את עיניו, אחר-כך להכיר בזה שהוא יכול לשנות דפוסי חשיבה שלו, פשוט כדי לחיות יותר.
לכן אין צורך להגיע למצבים כל-כך קשים ואף כואבים. אבל רבים מאיתנו חווים קונפליקטים מל מיני סוגים, עם הסביבה שלנו, משפחה, הורים, ילדים, חברים לעבודה ובכלל. רק שהקונפליקטים הקטנים אינם מספיקים כדי להעיר אותנו, והקונפליקט יגדל ויתעצם, לא ייתן לנו מנוח, ויש שיעבור לפסים כואבים יותר. כי לרוב קשה לנו להכיר בחומרתו כשהוא קטן.
לכן כדי לא להגיע למצבים המאיימים של מחלות קשות כדאי פשוט לפתור את כל העימותים בתוכנו ועם סביבתנו כאשר הם קטנים ונראה לנו שנוכל להתגבר עליהם. וזה החלק מהעודד.
וכדאי לקרוא יותר על הנושא בספר: כוחו של הרגע הזה/ אקהרט טול