טור אישי

אולי האסון הנורא שאירע בהאיטי, אולי זה גל האלימות תוצרת שלנו בני האדם, אולי מזג האוויר המשתגע – קיץ? חורף? מה הולך פה? הכול ביחד מתערבב לי במוח וגורם לי לחשוב על אסונות שקורים לנו. אסונות, טראומות – מפגעי הטבע, פגעי האדם, פגעי עצמנו – האם נוכל להם? האם אפשר להחלים? ואז פתאום הבקשה מעיתונאית וותיקה של עיתון "לאשה", אורית מרלין, המראיינת אותי מידי פעם על סוגיות מתחום מקצועי. הפעם הזו היא מבקשת ממני שאגיב על שאלה – האם אפשר להחלים מלב שבור מאהבה נכזבת? ואני מוסיפה ומרחיבה: האם נוכל להחלים מלב שבור כתוצאה מבגידה? מאסון? מהחמצת חיינו?

האם אפשר להחלים מלב שבור? לב שבור מזכיר לי כד יקר מאוד לבעליו שנשבר. אמן ידוע ביכולותיו לאחות שברים מדביק את השברים זה לזה עד כי הכד נראה שוב שלם ויפיפה כבעבר. איש, מלבד בעליו, לא רואה את הסדקים הזעירים, שרק עין אמן תוכל לראותם. האם הכד אומנם שלם עכשיו? האם "נרפא" משברונו? האם לבנו שוב שלם? האם ניתן להעלים לגמרה את סדקיו? עדינים וזעירים הם, נבלעים במהלך חיינו במעמקי מרתפי הזיכרון שלנו, ב"חדר" מיוחד המיועד עבורו בלבד.
לב שבור הוא זיכרון אותו נרצה לנצור לעד, זיכרון אותו, אם

אולפן ששי, 20/11/09, כתבה על חיילים בודדים. אני צופה ולא מאמינה. חיילים בודדים שעשו הכול כדי להתגייס לצבא ההגנה לישראל ננטשים בסופי השבוע ובחופשותיהם על ידי מי שאמור היה לדאוג להם – צ.ה.ל, בשיתוף האגודה למען החייל, וגם משרד הביטחון. כך האמינו. תמימים. הם רעבים כי בבתי האגודה למען החייל לא מספקים מזון בסופי שבוע שכן צהל לא מממן זאת. הם רעבים, בודדים ומותשים. הלב נשבר. אישה אחת, אמיצה מאוד, לקחה על עצמה את תפקידם של צ.ה.ל., משרד הביטחון והאגודה למען החייל גם יחד. החמלה שלה מהולה בפליאה   - איך זה יכול להיות – מתורגמת לעשייה ענקית שכולה אכפתיות עם לב ענק. כן, לא להאמין, אבל האישה הזאת לקחה על כתפיה אחריות להקל על סבלם של החיילים הבודדים. היא מתרוצצת בין הגופים השונים, מחברת אותם למשפחות מארחות ומפעילה בכוחות עצמה מנגנון הצלה, הצלתם של החיילים  מרעב השפלה ובדידות.

בעליו של המלון הקטן אצלו שכרנו חדר ללילה הראשון שלנו בדוברובניק, קרואטיה, בטיולנו האחרון התגלה עוד בשיחת הטלפון כג'נטלמן אירופאי מהסרטים. באנגלית סבירה ובקול רך ומאוד מנומס הציע לנו שרות שאפילו לא חלמנו עליו – לאסוף אותנו מהשדה ולהסיענו היישר למלון שלו. ברור שהתרגשנו, בעיקר אני שהמחווה האצילית שלו נגעה ללבי וגרמה לי לאהוב את האיש עוד לפני שהכרתיו. הודיתי לו שוב ושוב והחמאתי לו על המחווה היפה במהלך שלושת הימים בהם התגוררנו במלון שלו. בבוקר של יומנו הרביעי התכנסנו (לצורך תשלום חשבוננו), במרפסת היפה של המלון המשקיפה על המפרץ  כשלמרגלותיו שרועה בעצלתיים דוברובניק העתיקה והיפיפייה. על כוס מיץ או תה הוגש לנו החשבון. החשבון כלל סעיפים שונים, גם "טרנספר", כלומר עלות הסעתנו מהשדה למלון, בסך 30 יורו, המחיר הרשמי של הסעה במונית. שילמנו בחיוך, נפרדנו ויצאנו לדרכנו.

אבל משהו לא הניח לי.
האם זו טיפשותי – טיפשות של ילדה נאיבית שחוזרת ומודה ל"ג'נטלמן" ומרגישה אסירת תודה על מחווה שהיא חושבת לתומה שהוענקה לה מנדיבות ולבסוף תגלה שהגיע עת התשלום?
האם כעסתי כי הרגשתי מרומה?
האם נדהמתי מחמת חוצפתו של

יום שני, 12 באוקטובר. אנחנו לקראת סיום חופשתנו במסע מרתק שעשינו מחופה הדרומי של קרואטיה לאורך הים האדריאטי צפונה לסלובניה המיוערת וההררית. ושם בסלובניה, כמעט נושקים בגבול אוסטריה, בבלד, למרגלות האגם הקטן, בנוף הדומה לתמונה מגלויה אנחנו שוהים את שלושת ימי חופשתנו האחרונים. בשקט הנפלא הזה אני גם מסיימת בחרדת קודש ובאי רצון בולט את "יער נורבגי" הרומן המהפנט של הרוקי מורקמי מחברו של ספר אחר שכישף אותי, "קפקא על החוף". זהו רומן המתאר את "ההוויה העכשוית ביותר, הן ביפן והן מחוצה לה... ביער נורבגי מביא מורקמי את סיפור אהבתו של הגיבור טורו ווטנבה, לנאוקו הנוגה והתקסמותו ממידורי שיש באישיותה הבטחה לחיים מלאים ועשירים. בתוך כך נארג סיפור התבגרותו של דור שלם של צעירים עירוניים במבוכתם" (מתוך עטיפת הספר בהוצאה המתורגמת לעברית, כתר, 2000).

החיים והמוות ארוגים זה בזה, מה שכבר ידענו מהראש מזמן אך בזכות סיפורו של מורקמי אנו לומדים, אני לומדת, כשצמרמורת קבועה מרעידה את גווי, שהמוות הוא כאן, ממש על ידינו, ושרק קו גבול דקיק מפריד בין חיינו (הסתמיים?) לבין מותנו הסתמי מאוד. צעירים מתאבדים ללא סיבה מובנת, ללא מכתב המסביר

אמש באולפן ששי הוקדשה כתבת צבע ארוכה על כמעט נפילתו של המיליונר "שלנו" לייב לבייב. פניו המביעות מהוגנות וחוכמה גם יחד הביטו היישר אלינו מהמסך וביקשו את אהדתנו, כמו אמרו – "ראו אותי, אני אומנם מיליונר אך גם איש צנוע והגון. אל תזרקוני בעת צרתי". באותו שבוע החלה סדרת טלביזיה בת ששה פרקים – מה יביא לנו אושר. כסף? מה פתאום. שנרגע. כמה ראיונות עם עשירי הארץ סיפרו לנו ש"אלוהים לא נמצא שם". לכו וחפשו במקום אחר. כאילו שזה משנה, חשבתי לי. ממילא גם אם אחפש במקום הנכון למצוא אותו, את הכסף כמובן, כנראה שאפספס משהו, כי גם למציאת כסף דרוש כשרון מולד כפי שאמר זאת אחד המרואיינים. בסדר, הבנתי.

 

התאבדותו של דודו טופז מצאה הד בלבם של רבים. בסופו של יום  הכול דברו בדמותו הפאטתית,  חסרת החן, נואשת, דוחה. צקצקנו בלשוננו על זעמו הילדותי, על ימי תהילתו שאבדו. הנדנו ראשינו על קשייו (האם באמת היה מופרע?) להתמודד עם הזדקנותו ואובדן חינו בעיני כרישי התקשורת. תוך כדי שמיעת הקולות שהפכו לקול אחד סמיך ולא נעים -  קולם של העומדים מהצד וחוזים בנפילתו של זולתם, הרהרתי בטרגדיה שפקדה אותו – איש שלא ידע להיפרד בזמן.

עיבוד לקטע פתיחה  לפרק חמישי מתוך טיוטת ספרם של ד"ר רבקה נרדי וד"ר חן נרדי
"שיחה זוגית" בתהליך הוצאה לאור, "הדים", 2010
"הייתי חייב ללכת ממנה" לחש בגרון ניחר הגבר הסימפאטי שפניו העצובות-מהורהרות מילאו את מסך הטלביזיה. פנים מוכרות של אחד הזמרים האהובים במקומותינו שסיפור פרידתו מאשת מנעוריו, זמרת, כוכבת נערצת, הכה גלים בארצנו ועמד במוקד הסרט הדוקומנטארי.
"אם היא רצתה ללכת לשם ואני למקום אחר היינו תמיד הולכים למקום שהיא רצתה..." חייך, השתעל, נבוך, מנענע בראשו כלא מאמין למילים היוצאות מפיו.
"הלכתי פעם ברחוב", סיפר למראיין, משועשע, "ראה אותי איש זקן. הביט בי ואמר: למה אתה כפוף. תזדקף! המילים שלו רדפו אחרי ימים רבים".
"אני, את הקריירה שלי שמתי בצד, תמיד מאחוריה. ככה קבלתי על עצמי עד שלא יכולתי יותר".